בית משפט השלום קיבל תביעה נזיקית כנגד רשות שדות התעופה וחברת האבטחה במסוף אלנבי בגין פגיעה בשני תיירים שנחשדו בטעות כמחבלים
אם ובנה, אזרחי ארצות הברית, הגיעו לארץ ביום 10.07.06 מירדן דרך מסוף הגבול אלנבי. הם מסרו את מזוודותיהם לבידוק ולסריקה, והחלו לנוע לעבר אולם הנוסעים.
באותו זמן, כשהיו מצויים בשלב הרגיש של הגעת הנוסעים למסוף ועוד בטרם עברו את הבידוק הביטחוני, הבן עורר את חשדו של מאבטח סמוי, שהיה לבוש בגדים אזרחיים ולא נשא סימני זיהוי כלשהם. המאבטח ניגש אליו, פנה אליו באנגלית וביקש ממנו את החפץ שבכיסו, מבלי להזדהות. התובע, נער בן 17, לא הבין את דבריו ואת כוונתו של המאבטח ולא עשה כדבריו.
התובע לא היה מודע לרגישות הביטחונית במסוף ולאפשרות שמאבטח סמוי שאינו לבוש במדים ייגש אליו ויורה לו דבר מה עוד לפני הבידוק הביטחוני. כמו כן, הוא אף לא חשש שמכשיר השמע האלקטרוני שבכיסו, או ששמיעת מוזיקה באמצעות האוזניות, או המעבר במקום עם חוטי חשמל הנתלים על כתפו, עלולים להחשידו. על רקע זה, הוא חשש שאדם זר מנסה לגנוב ממנו את המכשיר שהיה בכיסו, בשל כך המשיך את דרכו לעבר אולם הנוסעים ואף הגביר את קצב הליכתו כדי לחמוק מפני "התוקף" אותו.
המאבטח חשש שמדובר במפגע, ורצה למנוע בכל דרך את כניסתו לאולם הנוסעים, ומאחר שהתרשם שהתובע בורח ומנסה להתפרץ אל עבר אולם הנוסעים, הוא קפץ עליו, השכיבו לארץ והחל לערוך על גופו בדיקה ביטחונית. תוך כדי פעולתו הרגיש המאבטח באדם החובט בו מאחוריו, ותחת ההנחה שמדובר בשני מפגעים, הלם באדם שהיה מאחוריו על מנת להרחיקו, אולם בפועל הייתה זו התובעת, שנפלה ונחבלה בפניה, בעיקר באפה. התובעים נאזקו, ולאחר שנוקו מחשד שוחררו.
לטענת התובעים, רשות שדות התעופה וחברת האבטחה נהגו ברשלנות או תוך הפרת חובה חקוקה, ועל כן הם אחראים לנזקיהם.
לטענת הנתבעות, אין הן אחריות לנזקי התובעים שכן המאבטחים במקום נהגו בהתאם לנהלים ולהוראות המוכתבים על ידי משטרת ישראל והשב"כ.
בית המשפט קבע, כי מבחינת עוולת הרשלנות לא נפל דופי בפעילות המאבטחים, ולא נמצא שנפל פגם כלשהו בנהלים, שכן לאור המצב הביטחוני והמציאות של פיגועים באתרים הומי אדם, לרבות במסופי הכניסה לישראל, אין מנוס מנקיטת אמצעי אבטחה.
עוד נקבע, כי המאבטח המעורב באירוע נהג בסבירות, ולאחר שהתובע עורר את חשדו פעל כיאות במטרה לסכל פיגוע המוני במקום. כמו כן, בנסיבות העניין עצם הפגיעה בתובעת בידיו אינה מהווה משום רשלנות או הפרת חובה חקוקה, כאשר היה לו חשש סביר שמדובר באירוע שבו מעורבים שני מפגעים.
לעומת זאת, קבע בית המשפט, כי יש לקבל את טענת התובעים לפיה לא הוצבו במעבר הגבול שלטים הדורשים מהנוסעים להסיר פריטים מחשידים, כגון מכשיר השמע שבו השתמש התובע, ולפיכך יש להטיל אחריות על הנתבעות כיוון שלא ננקטו אמצעים למניעת פגיעה בתיירים תמימים המגיעים למסוף.
בית המשפט ציין, כי כשם שהנתבעות צפו את האפשרות שנשים ונערים צעירים יהיו מפגעים, כך היה עליהן לצפות את האפשרות שתיירים תמימים יחשדו לחינם, וכתוצאה מפעילות המאבטחים למניעת פיגוע ייחבלו ויינזקו. מבחינה זו, מוטלת עליהן חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התיירים הבאים בשערי הגבול. ניתן וצריך לצפות שתיירים תמימים אינם מודעים לכך שמדובר בשלב רגיש, או לכך שקיימים ביניהם מאבטחים סמויים הבוחנים את מעשיהם בקפידה, ויש לנקוט באמצעים יעילים ככל האפשר למניעת הפגיעה בתיירים תמימים, תוך עריכת איזון נאות בין צרכי הביטחון לבין הצורך למנוע פגיעה בחפים מפשע.
לפיכך נקבע, כי יש לחייב את שתי הנתבעות באחריות לנזקי התובעים, שכן רשות שדות התעופה הינה מחזיקת המקרקעין וככזו חבה בחובת זהירות כלפי הבאים בשעריה, וחברת האבטחה אחראית לשירותי האבטחה ומוטלת גם עליה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לשלום הנוסעים.
אשר לחלוקת האחריות ביניהן נקבע, כי אחריותה של רשות שדות התעופה גבוהה יותר, הן עקב תפקידה הסטטוטורי והן עקב היותה המחזיקה במקרקעין, מעמד שהוא רלוונטי יותר לעניין השילוט בשטח. בשל כך, אחריותה של הרשות הינה בשיעור של 60%, בעוד שאחריותה של חברת האבטחה הינה בשיעור של 40%.
לעניין הפיצוי נקבע, כי הנתבעות תשלמנה לתובעת סכום של 136 אלף שקל, ולתובע סכום של 30 אלף שקל, בהתאם לשיעור האחריות הנזיקית לעיל.
