לאחר סאגה של 12 שנה, פסק ביהמ"ש העליון כיצד יחושב מוניטין השותפות
בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 14.6.2012 (ע.א 1128/11) באה אל קיצה סאגה משפטית בת 12 שנים אשר במרכזה ניצבה השאלה מהו מוניטין של פירמת עורכי הדין, וכיצד יש לחשבו.
נראה כי הכל מסכימים כי מוניטין הינו אותה תכונה שיוצר בית העסק, הגורמת ללקוחותיו לשוב ולפנות אליו במשך השנים. אלא שהגדרה זו הינה חמקמקה ביותר ואין בה שום רמז לאופן שבו מזהים אותה תכונה ומכמתים אותה. שאלות של זיהוי וכימות המוניטין עלו במלוא עוצמתן בפרשת רפאל, רבינוביץ, מהולל.
משך 12 שנים ניסו תשעה שופטים שונים (שלושה במחוזי ועוד שישה בעליון) ליתן מענה לשאלות המטרידות כל שותפות עורכי דין באשר היא: האם יתכן מוניטין למשרד עורכי דין, מהו מייצג, כיצד מכמתים אותו והאם הוא ניתן לנטילה או להעברה. השאלות, המורכבות כשלעצמן, הינן קשות במיוחד כאשר הן מופנות ביחס למקצוע עריכת הדין, בו מערכת היחסים שבין עורך דין ולקוחו הינה של אמון אישי, כאשר כללי האתיקה אוסרים על עורך הדין להעביר לקוחותיו לאחר, מתירים ללקוח להפסיק את ייצוגו בכל עת ומכל סיבה ואף קובעים כי התיק הפיזי – על החומר הצבור בו – שייך ללקוח ולא לעורך הדין עצמו.
תחילתה של הפרשה הינה בהחלטת פירוק שהתקבלה ביוני 2000 בשותפות עורכי דין רפאל, רבינוביץ מהולל. ארבעה משותפי השותפות לשעבר, עורכי הדין רבינוביץ, מהולל, ענבי וסודרי, חברו יחד ופתחו משרד משל עצמם הנושא את שמותיהם (משרד זה חדל להתקיים חודשים ספורים לאחר מכן), ואילו ד"ר רפאל פתח פרקטיקה משל עצמו, אשר גם נשאה את שמו. בעקבות פירוק השותפות, טען רפאל כי שותפיו לשעבר גזלו ועשקו אותו בכך שנטלו כביכול לידיהם את מלוא מוניטין השותפות ועל כן מגיע לו מהם פיצוי בשיעור חלקו היחסי בשותפות שפורקה. מחלוקת זו התנהלה בבתי המשפט משך 12 שנים, עד אשר הוכרעה סופית ע"י בית המשפט העליון.
הנוהג המקצועי: חלוקת רווחים במקום משכורות
מה שהקשה על הערכת שווי המוניטין של פירמת עורכי הדין הוא הנוהג המקובל במקצוע, לפיו השותפים אינם מושכים משכורות על עמלם במסגרת הפירמה ובאים אל שכרם רק על דרך חלוקת רווחים. במצב דברים זה, יישום הנוסחאות המקובלות של היוון רווחים (תוך שימוש במכפיל מסוים) לחישוב שווי הפירמה, יכול היה להביא לעיוותים משמעותיים ביותר.
כך, למשל, לו היינו לוקחים שתי פירמות זהות לחלוטין, כאשר בשתיהן עובדים רק שני עורכי דין ומחזור ההכנסות של כל אחת מהן הינו 100, הרי שבפירמה שבה שני עורכי הדין הינם שותפים (בהנחה שאין לה הוצאות נוספות) – הרווח השנתי שלה הוא 100 ושוויה (לפי שימוש במכפיל 5, אשר הוצע ע"י המומחים בפרשת רפאל), הינו 500. בפירמה השנייה, לעומת זאת, אם אחד עורכי הדין הינו שכיר המקבל משכורת של 10 (כאשר אין לפירמה הוצאות נוספות), הרי שהרווח השנתי שלה הוא רק 90 ושוויה – 450 בלבד. מדובר בהבדל משמעותי ביותר לשתי פירמות זהות לחלוטין, המייצרות אותה הכנסה בדיוק, אך ורק בשל העובדה כי המבנה האירגוני שלהן שונה – גם שוויין שונה.
כאמור, שלושה שופטי בית המשפט מחוזי ושישה שופטי בית המשפט העליון ישבו על המדוכה, כל אחד בתורו, עד שניתנו תשובות ברורות ומניחות את הדעת לשאלות הקשות שהעלנו והתווה, סופסוף, את הדרך על פיה מחשבים את ערכו של אותו נכס חמקמק שהינו "מוניטין משרד עורכי דין".
אבן הדרך הראשונה בדרך הפתלתלה שעברו הצדדים הייתה החלטת השופט קלינג אשר קבע, כי באופן עקרוני למשרד עורכי דין יתכן מוניטין משל עצמו - במצב בו כוח המשיכה של הפירמה עולה על הסיכום של כוח המשיכה של כל שותפיה. בהחלטתו זו שלל השופט קלינג את הטענה כי משרד עורכי דין כלל לא יכול לייצר לעצמו מוניטין בנפרד מהמוניטין האישי של שותפיו, ודחה את הגישה הרואה בשווי תיקי הלקוחות את שווי השותפות. עם זאת, הגם שאלה היו קביעות עקרוניות חשובות ביותר, נותרו ללא מענה השאלות הפרקטיות: כיצד בדיוק בודקים את דבר קיומו של מוניטין השותפות וכיצד מכמתים אותו.
הבאה בתור אשר נדרשה לסוגיה הייתה השופטת רנה משל. בפסק דינה נקבע, כי שאלת דבר קיומו של מוניטין הינה קודם כל שאלה עובדתית. נקבע על ידה, כי לצורך זיהויו של מוניטין יש לבדוק, בין היתר, האם הלקוחות הגיעו למשרדי השותפות לקבלת שירותים מהשותפות ככזו או שמא הגיעו מראש לאחד מעורכי הדין המרכיבים את השותפות מפאת שמו הטוב; האם בעבר כאשר פרשו שותפים מן השותפות נותרו לקוחותיהם, או חלקם, לקוחות השותפות, ולא פנו לקבל שירותים מן השותף הפורש; מה היה משך חייה של השותפות והאם היו שינויים תכופים בשמה, הרכב שותפיה או כתובתה.
כמו כן נקבע כי יש להבחין בין שותפות אשר חדלה מלהתקיים לבין כזו אשר ממשיכה בעסקיה, כעסק חי. לגישתה של השופטת, לשותפות עורכי דין עשוי להיוותר מוניטין עם פירוקה רק במקרים מיוחדים ונדירים בלבד, כאשר זוהי שותפות ותיקה מאד המתקיימת במשך עשרות שנים, במתכונת דומה, ו"שמה הולך לפניה", ללא קשר לזהות שותפיה, המשתנים מעת לעת. בשותפות כגון דא יתכן כי עסקיה ימשיכו להתקיים גם אם שותפיה יפרשו ויפתחו משרדים משל עצמם, הנושאים את שמם, שכן בשותפות כזו עשוי חלק מן הלקוחות להוסיף לבקש שירות מעסקה של השותפות למרות הרכבה החדש.
פסק דין זה בוטל על יד בית המשפט העליון מטעמים פרוצדוראליים, כאשר בית המשפט העליון נמנע מלהתייחס לקביעותיו המהותיות.
הנוסחה המנומקת של השופט ברנר
בגלגולו השלישי הגיע התיק לפתחו של השופט המחוזי חגי ברנר. בפסק דין מקיף, יסודי ומנומק זכו סוף סוף השאלות העקרוניות למענה פרקטי, בר יישום. הנוסחה אותה קבע השופט ברנר בפסק דינו הייתה זו: לצורך חישוב שווי המוניטין של משרד עורכי דין יש להפחית משווי העסק (המחושב על בסיס היוון רווחיו הממוצעים) את השכר הראוי המגיע לשותפים בגין תרומתם בייצור ההכנסות. לאמור, לשותפות עורכי דין יתכן מוניטין משל עצמה רק מקום בו שוויה עולה על סיכום שווי המוניטין האישי של שותפיה. מוניטין הינו אותו ערך שיורי אשר נותר אחרי שמפחיתים משווי הפירמה את שכרם הראוי של שותפיה.
בקביעתו זו אימץ השופט ברנר, תרגם ויישם ביחס למקצוע עריכת הדין, על מאפייניו הייחודיים, את הקווים המנחים אשר התווה בית המשפט העליון לעניין חישוב מוניטין של בעלי מקצוע חופשיים, תוך מתן מענה הולם לפרקטיקה הנהוגה לפיה השותפים אינם נוהגים למשוך משכורות.
השופט ברנר לא הסתפק ביישום ייבש של נוסחה אריתמטית אלא בדק אף הוא את נסיבותיה הספציפיות של השותפות אשר פורקה – משך חייה, הרכב שותפיה, שינויים בשמה, ההסדרים אשר היו נהוגים בה לעניין צירוף שותפים ופרישתם וכיו"ב. בחינת נסיבות אלה הביאה אותו למסקנה כי אכן התוצאה שהניבה הנוסחה מתיישבת אם המציאות לפיה הפירמה הספציפית אשר בחן לא הצליחה לייצר מוניטין משל עצמה, מעל ומעבר לכוח המשיכה המצרפי של שותפיה.
פסק דין זה אושר עתה ע"י בימ"ש העליון ביום 14.6.2012. השופטים סולברג, רובינשטיין ופוגלמן הביאו סוף לסאגה המשפטית. בית המשפט העליון קבע כי ככלל, ה"מוניטין" הגלום בשותפות של עורכי דין שייך בדרך כלל לשותפים היחידים, ורק במקרים מסוימים יש לשותפות, בתור שכזו, מוניטין משלה, נפרד מזה של שותפיה והנטל להוכיח טענה זו בראיות מוטל על שכם הטוען אותה.
בית המשפט העליון קיבל את דרך החישוב הנזכרת לעיל של המומחה מטעם הנתבעים על פיה מחושב מוניטין של שותפות עורכי דין על פי השיטה השיורית, וקבע כי במקרה הנדון בידי התובע, ד"ר רפאל, לא על להוכיח כי לשותפות שבמחלוקת היה מוניטין נפרד מזה של שותפיה וכי בכל מקרה, ולגוף העניין, משפורקה נטל ד"ר רפאל למצער כדי חלקו.
הכותבים הם עורכי דין במשרד שפיגלמן, קורן, ברק, זמיר ושות', ומייצגים את עוה"ד רבינוביץ ומהולל בתיק.
