בית המשפט העליון דחה את ערעור חברת הביטוח ואף אישר את הפיצוי בגין נזקים לתכולת המסעדה לפי ערכי כינון ובגין נזקים למבנה
בית המשפט העליון דחה את ערעורה של חברת הביטוח הדר, וקבע כי עליה לשלם לבעל מסעדה שנשרפה תגמולים עבור כינון ואובדן רווחים עתידיים, בכפוף להפחתת תקופת הפיצויים. נקבע, כי החברה הפרה את חוזה הביטוח בכך שהשהתה את התשלומים עבור הנזקים הממשיים בנכס, עניין שהוביל לתגובת שרשרת שגרמה לסגירת העסק, אובדן הרווחים והמוניטין.
חברת אחד העם מזון והשקעות הפעילה במשך שבע שנים מסעדה בת"א. בשנת 2003 הוצתה המסעדה ונשרפה כליל. חוזה השכירות כלל תקופת אופציה לחמש שנים, ובמסגרתו התחייבה מפעילת המסעדה לבטח את הנכס ואת הפעילות בו כמסעדה בכל עת, בפוליסת ביטוח בתי עסק שנועדה בין היתר להעניק כיסוי לשריפה.
לאחר ניסיון הצתה ראשון שכשל, הודיעה חברת הביטוח למפעילת המסעדה כי פוליסת הביטוח תבוטל בתוך חודש לאור החמרה בסיכון. דבר זה הוביל לטענות מצד המשכירה כלפי מפעילת המסעדה על הפרה יסודית של חוזה השכירות בשל היעדר ביטוח.
במקביל, הגישה מפעילת המסעדה לחברת הביטוח בקשה לקבלת תגמולים. רק כחודשיים לאחר מכן שלחה חברת הביטוח שני שיקים, וציינה שמדובר בתשלום עבור נזקי אש לתכולה. לאור חוסר הצלחת מפעילת המסעדה לבטח את הנכס, ביטלה המשכירה את חוזה השכירות. יצוין כי מפעילת המסעדה לא הפעילה מחדש את המסעדה לאחר השריפה, אולם הבעלים הקים באמצעות חברה חדשה מסעדה חדשה בסמוך, שהייתה בעלת מאפיינים דומים למסעדה שנשרפה והחלה לפעול כשלוש שנים לערך לאחר השריפה.
כשנתיים לאחר מועד השריפה הגישה מפעילת המסעדה תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה תבעה מחברת הביטוח תגמולי ביטוח על פי פוליסת התכולה (בנוסף לסכומים ששולמו), בגין נזקים למבנה ובגין אובדן רווחים על פי הפוליסה. בנוסף תבעה מפעילת המסעדה פיצויים עבור אובדן רווחים עתידיים עד לתום תקופת האופציה שנקבעה בהסכם השכירות של המבנה.
בית המשפט המחוזי התמקד בארבע סוגיות, אשר שתיים מהן עומדות במוקד הערעור דנן: סוגיית תגמולי הביטוח בגין נזקים לתכולה (ערכי כינון), וסוגיית הפיצוי בגין אובדן רווחים עתידיים של המסעדה. נקבע כי פוליסת הביטוח כוללת סעיף כינון, ולפיכך חברת הביטוח מחויבת לשלם פיצויים בגין ערך הציוד שמפעילת המסעדה הייתה רוכשת כחדש, ולא רק פיצויים בגין הנזק הממשי שנגרם.
בסוגיית אובדן הרווחים העתידיים נקבע כי אכן ניסיון הצתה ושריפה במועדים צמודים מהווים החמרה בסיכון ולפיכך הייתה חברת הביטוח רשאית לבטל את הפוליסה, אולם במקרה דנן נוצרה שרשרת אירועים ממנה עולה כי חברת הביטוח תרמה לאובדן עסקה של מפעילת המסעדה, וכפועל יוצא לאובדן המוניטין והרווחים העתידיים, ולפיכך עליה לשאת בפיצוי עבור כך. הפיצוי חושב בהתאם לתקופת האופציה שנכללה בהסכם השכירות ובהתבסס על נוסחת רווח גולמי שנקבעה בפוליסה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט שמפעילת המסעדה לא עמדה בחובת הקטנת הנזק, שכן לדעתו הייתה צריכה לפעול לקבלת הלוואה לשיקום הנכס, ולפיכך הפחית 20% מהפיצויים. חברת הביטוח ערערה לביהמ"ש העליון.
הרווח הגולמי – בבסיס הנוסחא שבפוליסה
בית המשפט העליון קבע, מפי השופט יורם דנציגר, כי דין הערעור להדחות. נקבע, כי משנדחו טענותיה העובדתיות של חברת הביטוח בנוגע למועד תשלום תגמולי הביטוח ולסיבה בגינה לא הצליחה מפעילת המסעדה לבטח מחדש את הנכס, אין מקום להתערב גם בקביעותיו של בית המשפט קמא בנוגע ל"אפקט הדומינו" שראשיתו בעיכוב תשלום תגמולי הביטוח על ידי חברת הביטוח, וסופו בסגירת עסקה של מפעילת המסעדה. לאור האמור, עבר בית המשפט לדון בשאלת הפיצויים למשיבה עקב העיכוב בתשלום תגמולי הביטוח.
בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענותיה של חברת הביטוח באשר לאופן חישוב הפיצויים בגין רווחים עתידיים, כפי שנקבע ע"י בית המשפט קמא – בהתבסס על הרווח הגולמי לפי נוסחה שנקבעה בפוליסה, ולא על הרווח התפעולי. זאת, בשל ההלכה לפיה ככלל ערכאת הערעור לא תתערב באומדנת הערכאה הדיונית את נזקי הניזוק. נקבע כי לא ניתן לומר שנפלה במקרה זה טעות בולטת בקביעתו של בית המשפט קמא בנוגע לשיעור הנזק המחייבת התערבות. שנית, בית המשפט נתן דעתו כי הנוסחה המתבססת על רווח גולמי נקבעה בפוליסת הביטוח שנוּסחה על ידי חברת הביטוח בעצמה, ולפיכך סבר כי אם היא בחרה בנוסחה גרועה שאולי מובילה לפיצוי יתר - הרי שאין לה אלא להלין על עצמה.
יחד עם זאת, מצא בית המשפט מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא באשר לתקופה עבורה חושב הפיצוי, ולצמצמה במעט. בית המשפט סבר, כי אין מקום להתעלם מהעובדה כי בעליה של מפעילת המסעדה פתח מסעדה חדשה, ולפיכך קבע כי לא היה מקום לחייב את חברת הביטוח בתשלום פיצויים עבור מלוא תקופת האופציה (5 שנים), אלא לצמצמם לתקופה שבין מועד סגירת המסעדה שהפעילה מפעילת המסעדה למועד פתיחת המסעדה החדשה - כשלוש שנים בלבד. בית המשפט אמנם ציין כי הוא מודע לכך שהמסעדה החדשה נפתחה תחת אישיות משפטית נפרדת, אולם יחד עם זאת לשתי החברות היה אותו בעל מניות יחיד.
לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט את הערעור בכפוף להפחתת הפיצוי עבור אובדן הרווחים העתידיים.
(ע"א 7298/10)
