חדשות

בחוזה לא צוין מתי תפונה הפסולת – וביהמ"ש קבע כי המועד הסביר לפינוי כבר חלף והחברה הפרה חוזה; עם זאת, ביטול חוזה החכירה מול המינהל לא היה כדין והוא תקף

מינהל מקרקעי ישראל פרסם מכרז לרכישת זכויות במגרש הממוקם באזור התעשייה לוד. בין המינהל ובין חברה ממשלתית לפיתוח אזור רמלה ולוד היה קיים הסכם הרשאה לפיו עבודות התשתית במגרש יבוצעו ע"י החברה.

שני רוכשים זכו במכרז, ולאחר שחתמו על הסכם לביצוע עבודות הפיתוח עם חברת הפיתוח ושילמו לה כספים, חתמו על הסכם עם המינהל. במועד הרכישה היה המגרש חלק מאתר שפיכה של פסולת בנייה – עובדה שהייתה ידועה לרוכשים, ולפיכך הייתה במגרש פסולת רבה שהיה צורך לפנותה, כאשר בתנאי המכרז נקבע בין היתר כי ערימות הפסולת יפונו ע"י חברת הפיתוח וזו אף התחייבה בפני המינהל במסגרת הליכי המכרז כי תפנה את הפסולת.

עם זאת, הן במסמכי המכרז והן בהסכמים בין הצדדים לא נקבע כל מועד או לוח זמנים לפינוי הפסולת מהמגרש. בסופו של דבר הפסולת לא פונתה על ידי אף אחד מהצדדים, ולפיכך ביטלו הרוכשים את ההסכמים ועתרו לסעדים הצהרתיים לפיהם ביטלו כדין את ההסכמים, ודרשו פיצוי בגין הסכומים ששילמו והנזקים שנגרמו להם.

לטענת הרוכשים, הפסולת במגרש הייתה פסולת בניין ופסולת תעשייתית בכמויות אדירות שלא אפשרו פעולת פינוי עצמית, הגם שלתובעים לא היו המשאבים המתאימים לכך. כמו כן נטען כי התחייבו לפיהם, הן מכוח תנאי המכרז והן מכוח התחייבות של חברת הפיתוח כלפי המינהל, כי החברה תפנה את הפסולת מהמגרש. משהפסולת במגרש לא פונתה, הופרו ההסכמים באופן יסודי, שכן לא ניתן היה למסור לתובעים את החזקה במגרש – כך נטען.

בית המשפט קבע כי האחריות לפינוי הפסולת הייתה מוטלת על חברת הפיתוח ולא על המינהל, וכי ראוי היה לקצוב מועד מפורש לפינוי הפסולת מהמגרש על ידי החברה ואף לקבוע סנקציות לאי פינוי הפסולת על ידה במועד. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את הסבריו של המינהל לפיהם פעל על מנת לגרום לחברה לקיים את התחייבותה ולא שקט על שמריו, וכן כי לא ניתן היה ללמוד מניסיון קודם של המינהל עם החברה כי זו לא תקיים התחייבויות שנטלה על עצמה.

בית המשפט בחן את השאלה מתי היה על הנתבעת לפעול לפינוי הפסולת, וקבע כי בהתאם לסעיף 41 לחוק החוזים, המורה כי במצב בו לא הוסכם על מועד לביצוע חיוב מכוח חוזה יש לקיימו תוך זמן סביר, וכן בהתאם לפסיקה אשר פירשה זמן זה כתלוי בנסיבות המקרה - היה על הנתבעת לפעול לפינוי הפסולת זמן סביר לאחר חתימת התובעים על הסכם הפיתוח עמה ותשלום מלוא התמורה בגין עבודות אלו. נקבע, כי מאחר שהתובעים פנו אל החברה סמוך לאחר מועד חתימת הסכם הפיתוח בבקשות לפינוי הפסולת, הרי שהמועד הסביר לפינוי הפסולת היה חודשים ספורים לאחר מכן. מאחר וחלפה למעלה משנה – הייתה החברה מצויה בהפרת חוזה מול התובעים, ואף מול המינהל.

עם זאת, בית המשפט לא מצא לנכון לקבוע כי המינהל הפר את תנאי המכרז וחוזה הפיתוח בכך שלא מסר לידי התובעים את החזקה במגרש ולא גרם כביכול לחברה לעמוד בהתחייבותה לפינוי הפסולת, כטענת התובעים. זאת משום שהתובעים יכלו לבצע מדידות במגרש, לפנות את הפסולת ולגדר אותו מבלי שנדרש כל אקט פורמאלי של מסירת החזקה במגרש לידיהם, וכן מאחר ולא הוכח כי המינהל התחייב לגרום לפינוי הפסולת על ידי החברה.

נקבע, כי מעת שעמדה החברה בהפרת חוזה מול התובעים, הייתה בפניהם הזכות לבחור בין ביטול החוזה לבין פינוי הפסולת והגשת בקשות להיתר בנייה. תובעים לא בחרו לא בכך ולא בכך, אלא נמנעו לאורך תקופה ארוכה של כשנתיים ימים בנקיטת אחד מהצעדים המתבקשים ותחת זאת "ישבו על הגדר" והתמקדו בהתכתבות עקרה שמיצתה את עצמה כמעט כבר בראשיתה.

בית המשפט עמד על ההלכה לפיה ביטול החוזה צריך גם הוא להיעשות תוך זמן סביר, וקבע כי ביטול החוזה ע"י התובעים לאחר שנתיים הוא פרק זמן בלתי סביר, ולפיכך איבדו אלה את זכותם לבטל את ההסכמים.

לאור האמור נקבע כי ביטול ההסכמים אינו תקף ואלו עומדים בעינם ויש לפעול לקיומם. נקבע כי חברת הפיתוח תשלם לתובעים מיליון שקל בגין הפסד דמי שכירות על המגרש, וכי עליה לפנות את הפסולת במגרש בתוך 3 חודשים. התביעה נגד המינהל נדחתה. (ת"א 1927-07).