"במקום שבו בית הדין הרבני הקדים והכריע בשאלת הסמכות, הרי שהכלל הוא שבית המשפט לענייני משפחה מנוע כלל מלהיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטו בעניין"
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הסמכות לדון בזכויות בעלות בני זוג בדירה הרשומה על שם צד ג' הינה שלו. למרות זאת נקבע, כי נוכח קיומה של החלטה שיפוטית חלוטה של בית הדין הרבני בדבר סמכותו לדון בתביעת רכוש הבעל, לרבות בעניין זכויות הבעלות בדירה ונוכח כיבוד הדדי של הערכאות, יש להמתין להכרעת בית הדין הרבני בעניין.
בעל הגיש תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני, ובה עתר לדון במכלול ענייניהם הרכושיים שלו ושל אשתו, כאשר בין השאר הוא טען כי הצדדים הם בעלים בחלקים שווים של הדירה והוא עותר לפירוק השיתוף בה באמצעות מכירתה לצד ג'. האישה נתנה הסכמתה לסמכות בית הדין הרבני לדון בכל העניינים הכרוכים. בית הדין קבע כי נתונה לו הסמכות לדון בעניין הבעלות בדירה.
בחלוף זמן טענת האישה כי אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בענייני הרכוש שבין בני הזוג, הואיל והחלטתו ניתנה במעמד צד אחד, בשיהוי ניכר, לאחר גירושי הצדדים ולאחר שהשתנו הנסיבות מאז מסרה את הסכמתה לסמכותו.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בזכויות הבעלות של בני הזוג בדירה אשר הזכויות בה רשומות על שם הגיס ואשתו בלבד. לכאורה, כך נקבע, ניתן היה לסיים ההחלטה בקביעה כי לבית הדין אין סמכות דיון עניינית ביחס לזכויות הצדדים בדירה ועל כן יש לברר התביעה שהגישה האשה לפסק דין הצהרתי בבית משפט זה. אלא, כך נקבע, הדברים אינם כה פשטניים ובית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לעצום עיניו או להתעלם מאופן התנהלות הצדדים בבית הדין הרבני האיזורי ומהחלטותיו השיפוטיות.
נקבע, כי במקרה דנן, קיימת קביעה שיפוטית חלוטה של בית הדין הרבני לפיה הוא מוסמך לדון בתביעת הרכוש של הבעל (לרבות בעניין הזכויות בדירה וחרף רישומן על שם צד ג'). כידוע, הגישה הנוהגת כיום היא לא לראות בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות עניינית כבטלה מעיקרא במקום שבו היא נטענת בשלב מאוחר של הדיון ולבית המשפט שיקול דעת רחב שלא לאפשר כלל העלאת הטענה.
בית המשפט ציין כי על פי מערכת הכללים של כיבוד הדדי בין ערכאות, במקום שבו בית הדין הרבני הקדים והכריע בשאלת הסמכות, הרי שהכלל הוא שבית המשפט לענייני משפחה מנוע כלל מלהיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטו בעניין.
