חדשות

בסכסוך משפטי בין שתי יבואניות מוצרי צריכה מסין נפסק כי לתובעת לא קמה הגנה הן מכוח דיני הקניין הרוחני והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט

חברה העוסקת בייבוא ושיווק מוצרי אריזה ודקורציה טענה כי חברה אחרת, שעיסוקה בייבוא ושיווק כלי נוי ומתנות, העתיקה ושיווקה בישראל שני סוגי דגמים ייחודיים של מוצרי אריזה שהיא זו שעיצבה, מסרה לייצור בסין והחלה לשווק בישראל תוך השקעה מרובה. בכך, טענה התובעת, הפרו הנתבעים את כללי התחרות העסקית והתעשרו על גבה. המדובר בשקיות מבד שקוף המזכירות בעיצובן טלית, ואריזות צלופן עם כיתובים.

עוד טענה התובעת להפרת זכות יוצרים שלה, גניבת עין, גזל סוד מסחרי והטעיה צרכנית. לאור האמור עתרה למתן צו מניעה קבוע ולחייב את הנתבעים בפיצויים.

מאידך טענו הנתבעים כי כלל לא ידעו שמדובר במוצריה של התובעת, וכי אלו נרכשו באחד השווקים המקומיים בסין ויובאו על ידם לישראל. עוד טענו כי התובעת לא זכאית לשום הגנה מכוח דיני הקניין הרוחני, שכן לא הבטיחה הגנה על מוצריה באמצעות רישום מדגם וכי כל מטרתה ליצור מונופול ביחס למוצרי מדף פשוטים, המוניים וחסרי ייחוד המיוצרים בסין ונגישים לכל.

דיני המדגמים ולא זכויות יוצרים

בית המשפט המחוזי במחוז המרכז קבע, כי דיני זכויות היוצרים שמכוחם טענה התובעת להגנה אינם רלוונטיים לנושא, מאחר ומדובר במוצרי אריזה שהם מוצר תעשייתי ולפיכך הנורמה החקיקתית המתאימה מצויה בתחום דיני המדגמים. לאחר בחינת עיצוב המוצרים נקבע, כי באריזות הצלופן, בניגוד לאריזות הטלית, אין ייחוד המצדיק הגנה בדיני מדגמים מאחר ומדובר בעיצוב פשוט ושגרתי עם כיתוב סטנדרטי שאין בו כל ייחודיות. אשר לאריזות הטלית נקבע כי לכאורה מדובר בעיצוב ייחודי המאפשר בחינת הגנה משפטית באמצעות מדגם, אולם התובעת לא פעלה בהתאם לנדרש ולא רשמה הגנה על מוצריה, ולפיכך לא תמצא לה הגנה בדיני המדגמים.

אשר לעוולה של גניבת עין, נקבע כי על מנת להוכיחה נדרשת התובעת להוכיח שני אלמנטים: קיומו של מוניטין בנכס וחשש מפני הטעייה של ציבור לקוחות פוטנציאלי. לדעת בית המשפט, לא הצליחה התובעת לעמוד בתנאים אלו.

אשר לעילת גזל סוד מסחרי נקבע, כי מאחר ומדובר במוצרי מדף הנמכרים בשווקים הרי שאלו לא נכנסים לגדר הגדרת המידע המוגן ע"י חוק עוולות מסחריות כ"סוד מסחרי", קרי מידע עסקי מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין ובנקל על ידי אחרים, ולפיכך גם בעילה זו לא יכולה התובעת להתלות.

גם עילת ההטעיה הצרכנית עליה התבססה התובעת נתגלתה כלא רלוונטית, לאחר שבית המשפט קבע כי ציבור הלקוחות של הצדדים המתחרים אינו הצרכן הסופי הקונה את המוצרים, כי אם בעלי העסקים הקונים את הסחורה ומוכרים אותה לצרכן.

עשיית עושר ולא במשפט

ביהמ"ש עבר לבחון האם עומדת לתובעת עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. נקבע, כי עיצובן הסטנדרטי של אריזות הצלופן אינו יכול להקנות לתובעת זכאות מכוח דיני עשיית עושר. אשר לשקיות הטלית - הקונספציה העיצובית שלהן היא בעלת מידה מסוימת של חדשות וייחודיות העשויה להיות ראויה להגנה. בית המשפט התרשם מהדמיון הניכר בין שקיות התובעת לשקיות הנתבעים, והגיע למסקנה כי הקונספציה העיצובית של שקיות הטלית פותחה ע"י התובעת והועתקה ע"י הנתבעים בכוונת מכוון.

יחד עם זאת, לאחר בחינת העקרונות החלים על הסוגיה נקבע כי לא ניתן לראות בהעתקת הקונספט העיצובי של שקיות הטלית משום הפרה של כללי התחרות, משום שאין בה העתקה שיטתית של מוצרי התובעת, המייבאת למעלה מ-2,000 מוצרים. לאור האמור, שלל ביהמ"ש הזכאות של התובעת גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, והתביעה נדחתה. (ת"א 18395-09-09)