ביהמ"ש המחוזי זיכה נאשם מאשמת תקיפה כאשר נקבע, כי המקרה מצדיק התערבותו הודות לסרט אבטחה שהוצג בפניו ובהתחשב בכך שההחלטה על הגשת כתב אישום לאחר שהתקבלה החלטה שלא להעמיד לדין - התקבלה בחוסר סמכות ובחוסר סבירות.
עפ"י כתב האישום, המערער תקף שלא כדין את המתלונן, בכך שהכה אותו באמצעות ראשו בפניו. המערער הורשע בבית המשפט קמא בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז –1977.
בית המשפט קמא קבע בהכרעת דינו, כי הוא מאמין למתלונן בתיק ולשאר עדי התביעה ומנגד, אין הוא מקבל את גרסת המערער בבית המשפט שמלאה לשיטתו בשקרים וסתירות.
לטענת המערער, בית המשפט קמא, קבע מסקנות שגויות ברמה העובדתית ומשכך, קמה עילה להתערבות בפסק דינו.
עוד נטען, כי קיימות סתירות מהותיות בעדות המתלונן מבלי שבית המשפט קמא נתן להן הסבר, ומבלי שנתן הסבר מדוע העדיף את גרסת המתלונן על פני זו של המערער, וכן לא פירט מהם אותם שקרים וסתירות בגרסת המערער, ועל שום מה לא נתן אמון בהסבריו, מה גם שהמערער מעולם לא "הודה" שנגח בפניו של המתלונן.
באשר לעדת התביעה שהייתה במועד מסירת הודאתה במשטרה, אשתו של המתלונן בתיק, נטען, כי כפי שנראה בסרט האבטחה היא כלל לא יכלה לראות את אירוע התקיפה ממקום עומדה. כמו כן נטען, שבעוד שבהודאתה במשטרה היא הפלילה את המערער ותמכה בגרסת המתלונן, הרי שבעדותה בבית המשפט חזרה בה (חלקית) מעדותה.
זאת ועוד, המערער טען להגנה מן הצדק, כאשר כתב האישום הוגש למעלה משנה לאחר שהודע לו על סגירת התיק כנגדו.
המשיבה סמכה יתדותיה על הכרעת הדין של בית המשפט קמא, אשר לטענתה לא נפל פגם בקביעותיו העובדתיות, באופן המחייב התערבותה של ערכאת הערעור.
בית המשפט קבע:
כב' השופט א' קולה קבע, כי לכלל אי ההתערבות בהכרעת הדין של בית המשפט קמא חריגים, וממכלול הראיות עלה, כי במקרה שלפנינו עליו להתערב בהכרעתו, זאת בין היתר, עקב סרט אבטחה שהוגש בפני בית המשפט קמא ואשר בבחינתו אין לערכאה הדיונית יתרון על פניו, ובו המתלונן נראה בברור, לפחות פעמיים, מנסה ל"התפרץ" חזרה לעבר המקום בו עמד המערער ואולם, אחרים בולמים אותו. בית המשפט ציין, כי חשיבותו של אירוע זה הינה כפולה, שכן המתלונן טען, שלא רק שלא רץ חזרה לכיוון המערער, אלא שגם פיזית לא היה מסוגל לעשות זאת, מכיוון שלאחר המכות שקיבל מהמערער לא יכול היה לעמוד על הרגליים, ובסרטון הוא נראה עומד על רגליו, ומנסה ל"הסתער" פעם אחר פעם, בחזרה לזירת האירוע.
בית המשפט לא קיבל את קביעת בית המשפט קמא כי לא היו סתירות של ממש בין הודעות המתלונן במשטרה לעדותו, כאשר לשיטתו ממכלול הראיות עלו בבירור סתירות של ממש לעדותו, וכי מדובר בסתירות רבות, חלקן מהותיות, אשר פוגמות באופן מהותי בגרסתו, וממילא גם במהימנותו.
גם עדותה של אשת המתלונן מטעם התביעה נסתרה בסרטון, כאשר היא טענה שהמתלונן התעלף, ובסרטון אין כל זכר לכך, ומי ש"מתעלף" אינו מסוגל, לנהל מאבק של ממש עם מספר אנשים המנסים לחסום את דרכו כפי שנראה בסרטון.
עיקר נימוקו של בית המשפט קמא היה בכך שהסתמך על אמרתו של המערער בחקירתו הראשונה במשטרה, עם זאת קבע בית המשפט שלפנינו, כי המערער מעולם לא הודה שנגח בפניו של המתלונן, אלא כל שהודה, שאכן נתן למתלונן מכה עם הראש בתגובה על תקיפתו הראשונית של המתלונן אותו, והודאתו נתמכה לחלוטין בעדים אחרים שהעידו מפורשות, שהמתלונן הגיע אל המערער בצעקות, בנפנופי ידיים ובהליכה מהירה.
בית המשפט קמא קבע, כי אין הוא נותן אמון בעדותו של הנאשם אשר הייתה רצופת סתירות, בלתי אמינה, לא הגיונית, אלא שהוא לא פירט מה הן אותן סתירות, מה היה בלתי אמין, ומה לא היה הגיוני. בית המשפט קבע, כי הוא ער לכך שגרסת המערער אינה נקייה מספקות, אך עם זאת הוסיף שיש לזכור שבמשפט פלילי עסקינן, ודי לו למערער שיראה ספק סביר בגרסת המאשימה, והוא הראה זאת, אם לא למעלה מכך.
בית המשפט הוסיף, כי חיזוק נוסף לקביעתו של בית המשפט ניתן למצוא בהגנה מן הצדק לה טען המערער, בנסיבות פתיחתו של התיק מחדש, כאשר בענייננו הערר הוגש כשנה לאחר שהתקבלה ההחלטה על סגירת התיק, ללא שבעל הסמכות עפ"י החוק האריך את המועד להגשת הערר. כמו כן, זכותו של כל נאשם, שהחקירה בעניינו תסתיים זמן סביר לאחר פתיחתה, וזכותו של נאשם, ל"סופיות ההליך". דהיינו, שעה שהודע לו שהחקירה בעניינו הסתיימה והוחלט שלא להעמידו לדין, הרי שזכותו להניח שאין הוא צפוי להמשך הליכים נגדו, אלא אם היה שינוי בנסיבות המצדיק פתיחתו מחדש, ובמקרה שלפנינו לא היה כל שינוי נסיבות ובוודאי שלא שינוי נסיבות מובהק, או נתונים חדשים שהתקבלו המצדיקים פתיחת התיק ובחינתו מחדש.
הערעור התקבל והנאשם זוכה מאשמה.
